החלטה בתיק רע"א 4150/13

1.        לפני שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 28.4.2013 (ע"א 27311-10-12, סגן הנשיא י' גריל והשופטות י' וילנר ו-ב' טאובר) במסגרתו נדחו ערעור וערעור שכנגד שנסבו על הכרעתו של בית משפט השלום בחדרה מיום 28.6.2012 (תא"ק 41282-12-09, השופטת ה' אסיף) בתביעה להשבת תשלומי ארנונה שנגבו שלא כדין. בנסיבות אלה, הדיון בשתי הבקשות ייעשה במאוחד.

רקע כללי

2.        תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ (המבקשת ברע"א 4150/13 והמשיבה ברע"א 4277/13) (להלן: החברה) היא חברה ממשלתית המחזיקה בנכס מקרקעין הידוע בשם "מתקן אלרואי" (להלן: הנכס) המצוי בתחומה של המועצה המקומית קריית טבעון (המשיבה ברע"א 4150/13 והמבקשת ברע"א 4277/13) (להלן: המועצה). בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים רבים בקשר לחיובי הארנונה שהושתו בגין הנכס על-ידי המועצה, ואשר חלקם יפורט להלן, על-פי הצורך.

3.        עד שנת 1988 חויבו מיכלי הדלק של החברה, הנמצאים בנכס, לפי סיווג 901 בצו הארנונה של המועצה, שעניינו "מחסנים", בהתאם לתעריף שנקבע בצו לסיווג זה. בשנת 1989 עודכן סיווג 901 ל-"מחסן לאיחסון מלאי סחורה או מיכלים לאיחסון דלק ששטחם עד 150 מ"ר". לצידו, הוסיפה המועצה סיווג נוסף בצו הארנונה, הוא סיווג 902, שעניינו "מחסן לאחסון מלאי סחורה או מיכלים לאיחסון דלק ששטחם מעל 150 מ"ר". לסיווג זה נקבע תעריף גבוה יותר מאשר למיכלים ששטחם עד 150 מ"ר (28.40 שקלים למ"ר, לעומת 27.30 שקלים למ"ר). במשך 14 שנים, משנת 1989 ואילך, חויבה החברה בתשלום ארנונה למועצה, בהתאם לסיווג 902.

4.        לטענת המועצה, וכפי שיפורט עוד בהמשך, עדכון צו הארנונה נעשה בעקבות חוזר המנהל הכללי של משרד הפנים מיום 7.4.1989 (להלן: חוזר מנכ"ל משרד הפנים). בחוזר זה (שנחתם על-ידי מנכ"ל משרד הפנים דאז), צוין, בין היתר, כי שרי הפנים והאוצר מתירים לרשויות מקומיות ספציפיות (ובכללן קרית טבעון בה עסקינן) להעלות את שיעור הארנונה לשנת הכספים 1990-1989 בשיעורים הנקובים בחוזר. לענייננו, רלוונטית ההוראה לפיה הותר למועצה להעלות את שיעור הארנונה לעסקים שגודלם מעל 150 מ"ר בשיעור של 25% ולעסקים שגודלם עד 150 מ"ר, בשיעור של 20%.

הליכים קודמים

5.        בשנת 1993 הגישה החברה תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 1188/93), ובה טענה, בין היתר, כי לנוכח הצו המתוקן היא חויבה בשיעורי ארנונה שחרגו מן השיעורים המותרים על פי חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) התשמ"ט-1989 (להלן: חוק ההסדרים) וחוזר מנכ"ל משרד הפנים. בגין כך, תבעה החברה השבה של הכספים שנגבו שלא כדין בשנים 1992-1987. תובענה זו נדונה בסופו של דבר בבית המשפט המחוזי בנצרת (ת"א 545/95, השופט א' אמינוף), שדחה אותה ביום 7.1.2004. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה החברה ערעור לבית משפט זה. ביום 7.11.2007 ניתן פסק הדין בערעור (ע"א 2306/04, השופטים א' א' לוי, ע' ארבל ו-א' חיות), אשר דחה את רוב טענות החברה (להלן: פסק דינו הראשון של בית המשפט העליון). בין היתר, נקבע בו כי העלאת שיעור הארנונה לכל נכסיה של החברה נעשתה כדין, נוכח הוראות חוזר מנכ"ל משרד הפנים. פסק הדין קיבל את עמדת החברה בעניין אחד וקבע כי המועצה גבתה ארנונה שלא כדין בשנת 1991 בגין רצועה ברוחב שבעה מטרים שבה עוברים קווי נפט הפטורים מארנונה מכוח סעיף 274ב לפקודת העיריות [נוסח חדש]. על כן, הורה בית המשפט על השבת הסכומים שנגבו בגין שטח זה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר), תוך שהוא דוחה את טענות המועצה שההשבה אינה מוצדקת בנסיבות העניין.

6.        במקביל, הגישה החברה עתירה נגד חיובי הארנונה שהושתו עליה על ידי המועצה לשנת 2003 לבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (עת"מ 1109/03, השופטת ש' שטמר(להלן: פסק דינה של השופטת שטמר)). עתירה זו התקבלה בחלקה ביום 26.1.2006, לאחר שנקבע כי הוספת הסיווג 902 לצו הייתה מנוגדת לדיני ההקפאה, ועל כן יש להפחית את הארנונה בהתאם. על פסק דין זה הוגשו ערעור וערעור שכנגד (עע"מ 1860/06, בר"מ 7774/06; השופטים מ' נאור, א' רובינשטייןו-י' אלון), אשר נדחו ביום 16.9.2008, לאחר שניתן כבר פסק דינו הראשון של בית המשפט העליון. השופטת (כתוארה אז) נאור ציינה בפסק דינה כי היא אינה נדרשת לסוגיית החריגה מדיני ההקפאה בשל המשקל היחסי הנמוך של סוגיה זו במסגרת כלל טענות הערעור (שם, בפסקה 20).

7.        בהמשך, ועוד קודם שהסתיימו ההליכים דלעיל, הגישה החברה עתירה נוספת נגד חיובי הארנונה שהשיתה עליה המועצה לשנים 2004 ו-2005 לבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (עת"מ 1232/05, השופט ש' ברלינר(להלן: פסק דינו של השופט ברלינר)). ביום 25.5.2009 התקבלה עתירה זו, ונקבע כי החיוב בארנונה צריך להתבצע לפי הסיווג הקודם, שאינו מבחין בין מיכלים ששטחם גדול מ-150 מ"ר לבין אלה ששטחם קטן יותר. החברה הגישה ערעור על פסק דין זה (עע"מ 5166/09, המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטים א' גרוניסו-ע' ארבל), אולם הוא עסק בעניינים אחרים (סבירותו של תעריף הארנונה וחיוב החברה בארנונה בגין קווי תשתית העוברים בתוך המתחם של חוות מיכלי הדלק). הערעור נדחה בפסק דין מיום 17.7.2011 .

ההליכים נשוא בקשת רשות הערעור

8.        בסוף שנת 2009 הגישה החברה תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום בחדרה, ובה ביקשה לחייב את המועצה בהשבת הסכומים שזו גבתה ממנה, לטענתה שלא כדין, במהלך השנים 2009-2003. בין היתר, התבססה החברה על פסקי דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה, בשתי העתירות, שניתנו על-ידי השופטים שטמר וברלינר. המועצה, מצידה, טענה כי פסק הדין שאמור לשמש כבסיס להכרעה הצדדים הוא פסק דינו הראשון של בית המשפט העליון, אשר דחה את כל טענות החברה בדבר העלאה לא חוקית של שיעורי הארנונה בניגוד לדיני ההקפאה. אשר על כן, כך נטען, מנועה החברה מלטעון כעת כי היא זכאית להשבה בשל כך שהמועצה העלתה באופן בלתי חוקי את שיעורי הארנונה. עוד טענה המועצה כי פסקי הדין שניתנו בבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה אינם יכולים להועיל לחברה. ראשית, המועצה מצביעה על כך שפסק דינה של השופטת שטמר נוגע לשנת 2003 בלבד ואינו נדרש במפורש לשאלת ההקפאה. שנית, המועצה טוענת כי בהליך שהתקיים בפני השופט ברלינר החברה הסתירה את דבר קיומו של חוזר מנכ"ל משרד הפנים, שעל בסיסו ניתן פסק דינו הראשון של בית המשפט העליון. לחילופין, טענה המועצה כי פסק דינו של השופט ברלינר מוגבל לחיובי הארנונה שהושתו עליה בשנים 2004 ו-2005, ולכל היותר יכול לשמש בסיס לתביעת השבה בגין החיובים בשנים אלה.

9.        במישור העקרוני, טענה המועצה כי מכל מקום אין להורות על השבה, מכוח סמכותו של בית המשפט לעשות כן לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר), מאחר שהשבה כאמור תהיה "בלתי צודקת" בנסיבות העניין.

10.      פסק דינו של בית משפט השלום קיבל את התביעה בחלקה - תוך הבחנה בין תקופת השנים 2005-2003 לתקופת השנים 2009-2006.

11.      בנוגע לשנת 2003 הסתמך בית משפט השלום על פסק דינה של השופטת שטמר, ובנוגע לשנים 2005-2004 הוא הסתמך על פסק דינו של השופט ברלינר, שהפכו בינתיים לחלוטים לאחר שהערעורים עליהם נדחו. בהמשך לכך, הוא דחה את טענתה העקרונית של המועצה לפטור מחובת ההשבה, לנוכח העובדה שהמועצה "התעלמה" מפסקי דין מפורשים שהורו לה להשיב לחברה את הסכומים שגבתה ממנה ביתר. בהתאם, בית משפט השלום הורה למועצה להשיב לחברה סך של 82,031 שקל בגין שנת 2003; 84,860 שקל בגין שנת 2004; 89,844 בגין שנת 2005, והכול בצירוף הפרשי הצמדה וריבית על-פי דין.

12.      לעומת זאת, ביחס לשנים 2009-2006 בחן בית משפט השלום לגופה את השאלה האם המועצה פעלה בניגוד לחוקי ההקפאה, ועליה הוא השיב בשלילה, בדומה לפסק דינו הראשון של בית המשפט העליון.

13.      על פסק דינו של בית משפט השלום הוגשו ערעורים לבית המשפט המחוזי - ע"א 52000-09-12 (מטעם החברה) וע"א 27311-10-12 (מטעם המועצה), ואלה נדונו בפניו במאוחד.

14.      ביום 28.4.2013 דחה בית המשפט המחוזי את שני הערעורים. בעיקרו של דבר, בית המשפט המחוזי קיבל את ההבחנה שעשה בית משפט השלום בין השנים 2005-2003 לבין השנים 2009-2006.

15.      ביחס לשנים 2005-2003, בית המשפט המחוזי קבע כי אכן דין התביעה היה להתקבל. ראשית, בית המשפט המחוזי קבע כי המועצה חבה בהשבה נוכח פסקי הדין של השופטת שטמרוהשופט ברלינר, שהפכו לחלוטים. שנית, הוא הוסיף וקבע כי המועצה לא פרסה תשתית עובדתית שיש בה להצדיק את הענקת הפטור מהשבה (כפי שנקבע גם בפסק דינו הראשון של בית המשפט העליון, שלא מצא לנכון לפטור את המועצה מהשבה בכל הנוגע לגבייה שנמצאה בלתי-חוקית).